Schischyphusch  שישיפוש או גורלות, מרד, ועוגת פטל

A piece of fate, rebellion and raspberry cake.                
מחזה: Ulrike Schlue and Philip Baumgarten                  
based on a novel of Wolfgang Borchert                                                                                        
בימוי: Philip Baumgarten and Ulrike Schlue plus team
ביצוע: Ulrike Schlue / Offener Kunstverein Potsdam e.V. 
קהל יעד: לכל המשפחה, 40 ד' 

Ulrike Schlue tells of a life as an actress, of men's fates, rebellion and raspberry pie... Wolfgang Borchert wrote the short story "Schischyphusch" in 1946. It depicts an episode from the poet's childhood. By chance, two very different men with a common mistake meet in a restaurant... Beneath the eccentric surface of a slapstick episode, Borchert tells of the reality of the First World War through the eyes of a child and the existential difficulty of sharing one's own horizon of experience with other people. Ulrike Schlue takes Borchert's story as an opportunity to review stages of her own life in the theater. In her monologue, contemporaries from different eras meet. We witness once again how Ulrike succeeds in turning a vocation into a profession by defending her own aspirations and often taking unconventional paths. The director Peter Lilienthal („David" at Berlinale 1978) played an important role in her artistic life, and she talks about him. Without melancholy, but in such a way that the shreds fly, this lively coffee gossip shows us how storytelling on stage repeatedly builds bridges through the ages, where the living and the dead meet. From Hades to the present day…

אולריקה שלו מספרת על חיים כשחקנית, על גורלות של גברים, מרד ועוגת פטל... וולפגנג בורכרט כתב את הסיפור הקצר "ששישפוש" ב-1946. הוא מתאר פרק מ- ילדותו של המשורר. במקרה, שני גברים שונים מאוד נפגשים במסעדה... מתחת לפני השטח האקסצנטרי של פרק סלפסטיק, בורכרט מספר על המציאות של מלחמת העולם הראשונה דרך עיניו של ילד ועל הקושי הקיומי לחלוק את זה. אולריקה שלו לוקחת את סיפורו של בורכרט כהזדמנות לסקור שלבים בחייה בתיאטרון. במונולוג שלה נפגשים בני זמננו מתקופות שונות. אנו עדים שוב כיצד אולריקה מצליחה להפוך ייעוד למקצוע על ידי הגנה על שאיפותיה ולעיתים קרובות נוקטת בדרכים לא שגרתיות. הבמאי פיטר לילינטל ("דייוויד" ברלין 1978) מילא תפקיד חשוב בחייה האמנותיים, והיא מדברת עליו. בלי מלנכוליה, מראה לנו איך מספר סיפורים על הבמה בונה שוב ושוב גשרים לאורך הדורות, היכן שהחיים והמתים נפגשים מהאדס ועד ימינו